פסק-דין בתיק בש"א 158857/07

1.         ערעור על החלטתה מיום  7.2.07, של כב' הרשמת ד. ורד לפיה נדחתה בקשתה של המערערת להארכת המועד להגשת בקשה לבטול פסק דין,   וכן נדחתה בקשתה לבטול פסה"ד שניתן כנגדה ביום 1.6.04, במעמד צד אחד.

            כמו כן עותרת המערערת להאריך המועד להגשת הערעור בגין ההחלטה הנ"ל.

            המשיבה הגישה עיקרי טיעון ומבקשת לדחות את הערעור על שתי עתירותיו שכן איננו מגלה עילה לא לעניין הארכת המועד, ואף לא לגופו של עניין ומבקשת לאמץ את קביעותיה ומסקנתה של הרשמת הנכבדה ולחייב את המערערת בתשלום הוצאות הערעור.

            למערערת נתנה זכות להשיב לעיקרי הטיעון של המשיבה עד ליום  29.5.04 ואולם עד למועד מתן פסה"ד  לא הוגשה כל תשובה.

2.         המערערת מנמקת את האחור בהגשת הערעור בכך שפנתה ללשכת הסיוע המשפטי לקבלת אישור להגשת הערעור והטיפול בלשכה התעכב.

            התנהלותה של המערערת איננה ראויה ואם בעבר החמיצה את המועד להגשת בקשה לבטול פסה"ד, ניתן היה לצפות כי עתה  תקפיד על המועדים ותפנה מראש לביהמ"ש בבקשה להארכת מועד ולא בדיעבד.

            בנוסף הפניה הראשונה ללשכת הסיוע המשפטי היתה כחודש לאחר מתן ההחלטה נשוא הערעור וכשבוע לאחר שהעתק ההחלטה נתקבל במשרדה של ב"כ המערערת, כך לטענתה, וניתן היה לצפות לזריזות יתר בטיפול.

            בנוסף בשני מכתבי הפניה ללשכה נאמר כי המועד להגשת הערעור הינו 29.3.07, מועד שגוי שכן המועד להגשת ערעור על החלטת רשם הינו  20 יום ולא  30 יום, ולכן כנראה לא ניתן אשור היצוג בלשכה במועד.

            ב"כ המשיבה סבור כי טעות שבחוק איננו "טעם מיוחד" להארכת מועד שנקבע בחיקוק ומסתמך בטיעונו על פסיקה מתאימה.

            בהתחשב במכלול הנסיבות החלטתי להאריך את המועד להגשת הערעור, עד למועד בו הוגש בפועל, בין היתר משום שמדובר באחור לא ארוך ובטפולה של המערערת באותו פרק זמן בקבלת האישור מהלשכה לסיוע משפטי.

            אשר על כן יוכרע הערעור לגופו, על שתי עתירותיו.

3.         עובדות המקרה פורטו בהרחבה בהחלטה נשוא הערעור ותואמות את העובדות העולות מהבקשה, התצהיר והמסמכים שבתיק, ואין צורך לחזור ולפרט.

            הבקשה לבטול פסה"ד בצירוף הבקשה להארכת מועד הוגשו בסוף חודש אפריל 2006, כאשר את מסמכי התביעה קבלה המערערת מאמה בחודש מאי 2004, ולטענת המשיבה בוצעה מסירה ביום 16.4.04, את האזהרה מלשכת ההוצל"פ קבלה המערערת בחודש דצמבר 2004.

            גם אם תתקבל טענתה של המערערת לפיה לא התגוררה בכתובת בה בוצעו המסירות, הרי שאשרה כי ידעה על ההליכים המתנהלים נגדה בעקבות פסה"ד, ועקרון הידיעה בנסיבות אלו שקול למסירה של כתבי בי- דין עפ"י התקנות.

4.         את הבקשות הגישה המערערת באחור של  15 חודשים ואין בבקשתה "טעם מיוחד" לאחור האמור.

            בדין קבעה הרשמת הנכבדה כי לא מצאה טעם להארכת המועד אך למרות זאת התייחסה גם לבקשה לבטול פסה"ד לגופא, ואף במסגרת בקשה זו לא מצאה טעם מיוחד בגינו יש להאריך את המועד, ואכן לא היה מקום להאריך את המועד.

            המערערת לא זכאית לבטול פסה"ד מחובת הצדק שכן אין פגם דיוני בגינו יש לבטל את פסק הדין.

            המערערת אף לא זכאית לבטול פסה"ד במסגרת שיקול הדעת של ביהמ"ש שכן לא הציגה הסבר של ממש למחדלה. בהיותה מודעת להליכים, הגישה אמה תביעה לפס"ד הצהרתי כפי שלא יבוצע עקול בדירתה ואילו המערערת לא נקטה בצעדים של ממש לבטול פסה"ד.

5.         בנוסף, וזה העיקר, לא הציגה המערערת הגנה של ממש, גרסתה כללית ואיננה הגנה כנגד המשיבה אלא טענות כבדות כנגד מעבידה באותה תקופה אשר, לטענתה, סיבך אותה בחובות.